סוכות

הריטריט השנתי של הנפש

סוכות כהזדמנות שנתית לפתוח את הלב, לתרגל הודיה ולהיזכר בארעיות

הארת השבוע על פרשת סוכות מאת: אביגיל בארי-הראל, מורה באור הלב

חזרה מריטריט משמעותי, מתקופה של נדודים וחיפוש רוחני או מטיול תרמילאים במזרח מציפה שאלות עמוקות על החיים הבורגניים: האם עבודה מסודרת ומגורים בבתים מוגנים הם באמת החיים הטובים ביותר שאנו יכולים לבקש

מצד אחד, מסורות רוחניות רבות טוענות שלא. בבסיס שלהן, עומד ערך של חוסר בית; הרכוש, הקניין, הביטחון החומרי ואפילו הקשרים שלנו, נתפסים ככבלים של היקשרות (attachment) המרחיקים אותנו מן החיים האמיתיים ומן הנשגב. כך, למשל, בסיפורו של הבודהה, שנטש את הארמון המוגן ואת חיי המשפחה לטובת נוודות וארעיות חומרית במטרה יחידה להשתחרר מהסבל. מצד שני, רובנו לא רוצים בחיי פרישות. חיינו נשענים על ערכים יקרים לא פחות של זוגיות, משפחה, קהילה, מעורבות חברתית ופוליטית, פרנסה בכבוד ותיקון העולם

מה מלמדת אותנו המסורת היהודית על המתח הזה

התורה מצווה עלינו לזכור את תקופת הנדודים במדבר והישיבה בסוכות: "בסכת תשבו שבעת ימים [...] למען ידעו דרתיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים" (ויקרא כג). ישנו ערך עצום, דווקא אחרי שמגיעים לארץ ומתיישבים בבתי קבע, להנחיל לדורות את היציאה הזו אל הסוכה כדי לעורר זיכרונות מחיי הנדודים. כיצד נוכל להבין זאת

בספרו "סוד ישרים", מסביר האדמו"ר מראדזין, הרב גרשון חנוך הניך ליינר, שבית הקבע שלנו אכן מצמצם את ההכרה שלנו: "אף שמגין על האדם מזרם וממטר מ"מ אינו מרגיש היושב בבית אותה הגנה כי עובי התקרה מסתיר בעדו שלא יהיה מכיר מה שבחוץ". כלומר, הבעיה אינה ההגנה, אלא האטימות

לעומת זאת, הסוכה מעוררת תודעה צלולה והודיה, דווקא מפני שאינה אטומה, שכן "היושב בתוכה מכיר הגנתה, כי מרגיש שפיר [ביותר] איך שהסוכה מגינה עליו מזרם ומטר שמבחוץ" (שבת חול המועד סוכות ו)

הסוכה מגלה לנו שיש קשר פנימי, אינהרנטי, בין תודעה ופתיחות לבין פגיעות. היא מראה שאי אפשר לזכות ברגישות, בחופש פנימי, באהבה ובהודיה אמיתית בלי להסכים להיות קצת פגיעים ולהסתכן בלהירטב מהגשם. סכך הסוכה הוא גג שאינו אטום, ודרכו אנחנו יכולים לחוות את הנוכחות וההשגחה וגם להירטב. כשאנו מוגנים מדי מאחורי תקרות עבות, הלב נאטם

חג הסוכות פועל כמו ריטריט שנתי קצר. אנחנו יוצאים לשבוע מחיי הקבע והנוחות שלנו, כדי להיזכר בארעיות ובפגיעות, להיזכר שאפשר לפתוח את הלב, לתרגל הודיה במקום כיווץ. אך יש לכך זמן מוגבל - איננו נשארים במדבר או פורשים מהעולם. אנו חוזרים משם בחזרה אל בית הקבע ואל חיי המעשה. כשהעור עוד רגיש והלב פתוח, השאלה איננה איך נמלטים מהשגרה, אלא איך מושכים את תודעת הסוכה ואת כל מה שלמדנו אל החיים בבית

חג שמח