בְּהַעֲלֹתְךָ
הארת השבוע
:מאת רונן גרדוול, בוגר התוכנית להכשרת מורים של אור הלב
בפרשת בְּהַעֲלֹתְךָ ה׳ מצווה את אהרון על הדלקת נרות המשכן, אחד מתפקידי הכהנים. בהמשך מדגישה הפרשה שאהרון אכן פעל על פי הציווי. רש״י תמה על ההדגשה הזו, ומסביר שהיא נאמרה כשבח לאהרון, שלא 'שינה' מן הציווי. אבל זה קצת מוזר: למה שאהרון יחרוג מציווי ה׳? בעל מי השילוח מציע קריאה אחרת בדברי רש״י: לא 'שינה' מלשון שינוי, אלא 'שינה' מלשון שינון וחזרה. כלומר, שבחו של אהרון הוא שלא הפך את הדלקת הנרות למעשה שגרתי ומכני, למרות שחזר עליו שוב ושוב. בכל פעם הוא ניגש אל המצווה 'כדבר חדש שאדם עושה בשמחה ובזריזות'. בהמשך דבריו מדמה מי השילוח מצווה הנעשית מתוך הרגל לנבלה שאין בה חיים. לעומתה, מצווה הנעשית כ'דבר חדש' היא פעולה חיה: מעשה שדרכו מתקבלות השמחה וזרימת החיים
גם אנחנו עושים מדי יום דברים רבים מתוך הרגל: תפילה, עבודה, שיחה, או מפגש עם אדם קרוב. איזו נוכחות אנחנו מביאים אל הפעולות היומיומיות הללו? האם הן נעשות מתוך מכניות ריקה, או מתוך תשומת לב חיה? אולי די בעצירה קטנה, ברגע של נשימה, בכוונה מחודשת לפני המעשה, כדי לגשת אליו כאל 'דבר חדש'. כך אולי יכולה השגרה עצמה להפוך למקום של השראה: לא נבלה חסרת חיים, אלא גילוי של אור חדש בתוך אותו מעשה מוכר.
