ָּבָּלָק
הארת השבוע
מאת לורן טוכמן, מורה באור הלב
וַתֹּאמֶר הָאָתוֹן אֶל-בִּלְעָם, הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר-רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד-הַיּוֹם הַזֶּה--הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי, לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה; וַיֹּאמֶר, לֹא
וַיְגַל ה', אֶת-עֵינֵי בִלְעָם, וַיַּרְא אֶת-מַלְאַךְ ה' נִצָּב בַּדֶּרֶךְ, וְחַרְבּוֹ שְׁלֻפָה בְּיָדוֹ; וַיִּקֹּד וַיִּשְׁתַּחוּ, לְאַפָּיו. (במדבר, כ"ב ל'-ל"א)
"פרשת בָּלָק מכילה בתוכה את אחד מהסיפורים המוזרים ביותר בתורה. כאשר בלעם, הנביא שנשכר על ידי בלק לקלל את בני ישראל, יוצא למסעו למלא את שליחותו, מלווה באתונו עליה רכב שנים רבות, מופיע מלאך אלוהי, המפריע לדרכו. מלאך זה מוכר רק לאתון, שמגיבה בחוכמה ובכושר הבחנה למכשול זה על ידי ניסיון לנווט סביבו. בלעם, מתוסכל, מכה אותה. רצף אירועים זה חוזר על עצמו פעמיים נוספות עד שלבסוף, לאחר המכה השלישית, פי האתון נפתח והיא מדברת בשם עצמה. היא שואלת את בלעם מדוע הוא נוהג בה באכזריות כזו. הרי היא הייתה לו בת לוויה נאמנה כל השנים הללו? בנקודה זו בסיפור התורה, בלעם נעשה מודע למלאך האלוהי ומיד משתחווה אפיים ארצה ומבין, יש לקוות, עד כמה הנחותיו היו שגויות
סיפורי התורה יכולים לעזור לנו לחקור את הנטיות שלנו כשאנו חווים אותן מתנגנות בחיי אבותינו ובאלה הקרובים להם. בדומה לבלעם, אנו מותנים להאמין למחשבותינו ללא חקירה. בלעם מניח שאתונו מתנהגת בחוצפה. מבלי לעצור לרגע כדי לסגת ולבחון את הוודאות שלו סביב זה, הוא פועל וגורם נזק. הוא מצליח לבחון מחדש את הנחות היסוד שלו רק כשהוא נאלץ לקחת אחריות על התנהגותו
קל לעשות זאת – להניח כאמת כל מחשבה שיש לנו על עצמנו, על אחרים ועל העולם שסביבנו, ולפעול בדרכים לא מיומנות בתגובה. במקום להניח שהמחשבות שלנו, לא משנה מה איכותן, נכונות מטבען, אנו יכולים לבחור לקחת אחריות עליהן
אנו עשויים לשבת עם המחשבות כשהן עולות, ולשאול על איזה צורך המחשבה מכוונת אותנו לענות. או שאנו עשויים לחקור את התחושות הגופניות העולות ולטפל בהן ברוך ובאהבה רבה. כשאנו עובדים במיומנות ובאהבה עם המחשבות, מכבדים את המקומות מהם הן עולות, אנו עשויים לגלות שזה מטפח תחושה מורגשת של מרחב. זה יכול לאפשר לנו לטפל במחשבות שלנו ולעסוק בפעולה מיומנת סביבן בחופש ובחוכמה, לשבור את המעגלים שבהם אנו לכודים לעיתים כל כך קרובות
