וַיִּשְׁלַח
הארת השבוע
מאת קארי וואטקינס, מורה באור הלב
יעקב אבינו, לבדו ומפוחד, נאבק כל הלילה. עם עלות השחר, הוא דורש ברכה. הנאבק בו משיב: 'לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל.' (בראשית לב, כט). שלושה פרקים לאחר מכן, אלוהים נגלה ליעקב ומעניק לו ברכה שנייה, באומרו: 'שִׁמְךָ יַעֲקֹב לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל' (בראשית לה, י)
סיפור זה הפך להיות מיסודות העם היהודי. עד היום אנו מכונים 'בני ישראל'. עם זאת, חלקים רבים מהתפתחות הנרטיב הזה נותרים בגדר תעלומה. מדוע יעקב צריך להיקרא מחדש 'ישראל' פעמיים? ומה שעוד יותר מפתיע, אפילו לאחר שתי הענקות השם, התורה ממשיכה להתייחס אליו כאל יעקב. למעשה, רק כאשר הוא קובר את אשתו האהובה רחל, התורה קוראת לו לראשונה 'ישראל', וגם לאחר מכן, היא עוברת הלוך ושוב בין יעקב לישראל
להיות אנושי משמעותו לחוות רגעים טרנספורמטיביים של שינוי וברכה כפי שחווה ישראל. לעיתים אנו משתנים לאט, לאורך זמן. לעיתים, השינוי מתבטא בלילה אפל אחד של היאבקות מתוך פחד. ובכל זאת, כמה מאיתנו (ואני בהחלט נכללת בכך) סיימו אי-פעם ריטריט מדיטציה וחשבו בניצחון: 'נרפאתי! אני הולכת להיות רכה, פתוחה ומחוברת ככה לכל שארית חיי!' – רק כדי להתאכזב כשהחיים עדיין קשים. צמיחה רוחנית אינה ליניארית. היא עולה ויורדת כמו הגאות והשפל. יש לנו רגעי צמיחה. אנו מבקשים ומקבלים את הברכות שלנו, ומשנים את הנרטיבים שלנו. לשינויים האלה לוקח זמן להיטמע. כאן, על כוכב הלכת הסוער שלנו, רבים מאיתנו מרגישים רחוקים מהרגעים האמיתיים ביותר של ברכה וחיבור. התורה מזכירה לנו השבוע שזה בסדר. הברכות אינן אבודות. אנחנו נושאים איתנו את השמות האמיתיים שלנו. רגעים של חיבור עולים ויורדים. אנחנו בסדר גמור. כל מה שאנחנו צריכים עדיין נמצא בתוכנו
