ַוַיֵּצֵא
הארת השבוע
מאת זק ניומן, מנהל תוכנית אור הלב באנגלית
זוהי פרשה של אתגרים רבים, אך בראשיתה ובסופה יש יופי רב. בעשרת הפסוקים הראשונים אנו פוגשים שש פעמים את המילה 'מקום'. יעקב חולם את חלומו המפורסם, הסולם, ניצב איתן על הקרקע ומגיע עד השמיים
והוא מתעורר ואומר: 'אָכֵן יֵשׁ יְהוָה בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדַעְתִּי' (בראשית כ"ח, ט"ז). ומכאן אנו למדים על מקום, על מרחב, כשם למה שקדוש ביותר. אנו לומדים כי המרחב עצמו שבו כל זה קורה כבר רווי במידה מסתורית של קדושה
כיצד אנו מבינים זאת? לא שמדובר ב'הכול טוב, הכול בסדר', כמובן, אלא בכך שיש מסגרת שהיא גדולה מספיק כדי להכיל את הכול. יש מרחב שהוא חזק ורחב מספיק כדי לאכסן את מלוא החוויה האנושית שלנו. בפועל, אנו פוגשים את המרחב הזה כשדה המודעות
מרחב בלתי מוגבל שבו, ומתוכו, הכול צץ ועולה, ואל תוכו הכול דועך. מקלט עמוק, יציב כמו הסלע עליו הניח יעקב את ראשו. מקלט שדרכו, דרך המרחב והקבלה שלו, אנו מתברכים כפי שיעקב התברך
ברכה אשר, לשמחתנו, אינה תלויה, ואינה אובדת כשאנו שוכחים ממנה, כפי שקרה ליעקב. היא רק מחכה לנו שנתעורר שוב ונזכור ונרגיש מחדש שישנה נקודת מבט זמינה המאפשרת, מאירה ומשחררת. אנו יכולים לגשת לנקודת המבט הזו על ידי מציאת יציבות יחסית כלשהי בחוויית הרגע הנוכחי שלנו. מקום כלשהו להניח בו את תשומת הלב. ומכאן, להיפתח למנוחה במודעות עצמה כמכילה את כל התופעות – להיות השמיים הכחולים שבהם דפוסי מזג האוויר של החיים באים והולכים. לא שאנו צריכים לחיות בנקודת המבט הרחבה הזו כל הזמן, אלא שהיא זמינה. אנו יכולים להתעורר אליה, והיא קדושה
