צַו
הארת השבוע
מאת רונן גרדוול, בוגר התוכנית להכשרת מורים של אור הלב
בפרשת צו ה׳ אומר למשה, 'וְאֵת כָּל־הָעֵדָה הַקְהֵל אֶל־פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד,' (ויקרא ח, ג). וכל הקהל – לפי המסורת, שישים ריבוא, כלומר שש-מאות אלף איש – כל הקהל מתקהל בפתח של אוהל מועד! איך זה בכלל אפשרי, מבחינה פיזית? לפי המדרש (ויקרא רבה י׳), טמון כאן סוד שנקרא: מועט המחזיק את המרובה. מקום שבמימד אחד הוא קטן, אך במימד אחר יש לו יכולת להכיל הרבה. הסוד הזה מופיע גם בבריאת העולם, בבית המקדש, ובנבואות על העתיד לבוא
רבי נחמן אומר שהשתיקה היא גם בחינת מועט המחזיק את המרובה (סיפורי מעשיות - מעשה משבעה קבצנים). הוא מתאר מצב בו יש קקופוניה של 'מַּלְשִׁינִים וְדוֹבְרִים וּמְקַטְרְגִים', כלומר, קהל שלם של קולות, צפיפות ורעשים. הרבה פעמים אנחנו רוצים לשמוע את כל הקולות, להבין, לתפוס, להשתלט. אבל הסוד של מועט המחזיק את המרובה, למשל בשתיקה, מצביע על תנועה אחרת: תנועה של הרפיה, של פתיחת פתח - אולי, פתח אוהל מועד - פתח לזרימת החיים
התרגול שלנו יכול לאפשר חיבור לתנועה הזאת. אנחנו מפנים תשומת לב לעוגן כלשהו, למשל, לנשימה, לגוף, או לצלילים סביבנו. אך מהר מאד תשומת הלב נגררת אחרי מחשבות, תחושות ורגשות אחרים, כלומר, היא נקלעת לתוך קהל שלם של קולות, צפיפות, ורעשים. אבל עם הזמן, התודעה שלנו לומדת להרפות מכל הקהל הזה, לתת לו לזרום בלי לנסות לתפוס ולהשתלט עליו. השקט וההרפיה בתרגול הופכים להיות המועט המסוגל להכיל את המרובה, ומאפשר לנו להיפתח לזרימת החיים
