שְׁמִינִי
הארת השבוע
:מאת גלעד שביט, בוגר התוכנית להכשרת מורים של אור הלב
בפרשת השבוע, פרשת שְׁמִינִי, קיים חיבור עוצמתי בין אש, תשוקה ושתיקה. נדב ואביהו, בניו של אהרון הכהן, מקריבים את מה שהתורה מכנה 'אש זרה'. זוהי אש אינטנסיבית, אולי אפילו רוחנית מאוד, לפי חלק מהפרשנים, האש הזו לא היתה מכוונת. היא לא נבעה מתוך הקשבה עמוקה, או ממקום אותנטי
בעולם הנשימה והמיינדפולנס, אנחנו מכירים את המקום הזה - כשאנחנו דוחפים את הנשימה, כשאנחנו מנסים לאלץ חוויה שהיא לא באמת אותנטית בדרך כלשהי. שימו לב שמה ש'טבעי' לנו הוא לאו דווקא אותנטי. לדוגמה, זה מרגיש לי טבעי לאכול עוד ועוד פשוט כי זה טעים או כי אני רגיל לכך. זה בא בטבעיות, אבל זה לא באמת מחובר לאני האותנטי העמוק שלי, שנמצא מעבר לגוף, לאגו ולתשוקות. לעיתים קרובות אנחנו נאחזים בתשוקות הללו, באש הזו.
זה מרגיש טוב. וכשזה לא מתממש, הסבל מגיע בגלל ההיאחזות. הכתוב מספר שמיד לאחר האש, נדב ואביהו הומתו. ואהרון אביהם הגיב בשתיקה: 'וַיִּדֹּם אַהֲרֹן'. 'וַיִּדֹּם' – זו גם שתיקה וגם דממה, עצירה מוחלטת
ברגע חשוב אחר בתנ"ך, הנביא אליהו פוגש באלוהות והדבר מתואר בצורה יפהפייה: לא ברוח, לא ברעש, לא באש – אלא ב'קול דממה דקה'. שוב, השקט והדממה
לעתים קרובות אנחנו מנסים להשיג דברים דרך אינטנסיביות. אני יודע שאני מנסה לעיתים קרובות להגיע דרך עוצמה, דרך האש, דרך המאמץ, המוטיבציה והדחיפה. אבל השינוי האמיתי, התמורה האמיתית, מגיעים דווקא במרחב השקט והלא-תגובתי .כשהכל מתרכך, כשאנחנו מתחילים להקשיב לעצמנו בדיוק כפי שאנחנו
אז היום, אני מזמין אותנו לשים לב: האם אנחנו יכולים להרפות מהניסיון לאלץ דברים? אולי נוכל לתרגל זאת בנשיפה הבאה. פשוט לאפשר, לאפשר לעצמנו להיות. לתת ל'קול דממה דקה' להישמע
