בְּהַר-בְּחֻקֹּתַי
הארת השבוע
:מאת בן ברנשטיין, מורה באור הלב
פרשת בְּהַר מפגישה אותנו לראשונה עם הרעיון של שנת השמיטה. כל שבע שנים, בני ישראל מחויבים לחדול מזריעה, עיבוד, וקצירה של שדותיהם: 'שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ…וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַיהֹוָה' (ויקרא כ״ה, ג-ד). באותה שנה שביעית, נפסקת הבעלות הפרטית על דבר שהיה בעולם העתיק מקור מרכזי של הון ואמידות – האדמה ותבואתה. כל מנהגו של עולם, על הרגליו, המבנים וההיררכיות החברתיים שלו, מושהה
מה מתגלה כאשר אנחנו פורשים לרגע מהמולת היומיום? הרב קוק, במבוא לספרו 'שבת הארץ', מדגיש את הקשר המובהק בין השמיטה והשבת. כל שבוע צצה הזדמנות אישית להתחדשות, להתחברות מחדש לטבע האלוהי שבנשמה
בשנת השמיטה, העם כולו מוזמן לאמץ הפוגה דומה, ולהתעלות יחד לקראת מפגש עם פסגות חייו המוסריים והרוחניים. כאשר הקולקטיב זוכה להשתחרר רגע מתחושת ה'עצמי' הנוקשה, המזוהה עם עולמות המקח, הממכר וצבירת הרכוש, ניתנת לחברה כולה הזדמנות להתפתח לעבר שלמות פנימית עמוקה יותר
במציאות, אי-אפשר לתת לכולם שנה שלמה של חופש מהעבודה. אבל כן אפשר להרחיב את רוח השבת שאנו מטפחים ברמת הפרט אל הרמה הקבוצתית, רמת ה'שמיטה'. השבוע, כאשר אנחנו מוצאים את עצמנו בתוך המעגלים הקהילתיים הרחבים שלנו – עם חברים, מכרים, ובני משפחה – אפשר לעצור לרגע ולשאול: האם אני מחובר ברגע הזה ללב ולגוף שלי? האם אני באמת נוכח עם בן או בת שיחי? האם מה שאני אומר מהדהד בצורה כנה את תפיסת ה'אני' והאמת העמוקה שבתוכי? מי ייתן ושבת זו תהיה שבת של חיבור קהילתי עמוק יותר; שבת של התבוננות מעבר למבנה ולשגרה, אל עבר חיות של קשר והתעלות משותפת
