מַטּוֹת-מַסְעֵי
הארת השבוע
:מאת גלעד שביט, בוגר התוכנית להכשרת מורים של אור הלב
לפני כמה שבועות הפכתי שוב לאבא. איזו חוויה מדהימה, מלאת פליאה והשתאות. לפעמים זה נפלא ולפעמים זה נורא, ומצאתי את עצמי נע בין רגעים של שמחה עמוקה לרגעים של קושי אמיתי. לפעמים שמתי לב שאני רוצה 'לתקן' דברים, לרוץ מהר דרך החלקים הקשים, או לדלג קדימה לשלב קל יותר. ואז מגיעה פרשת מַטּוֹת-מַסְעֵי
התורה מונה את כל מ"ב (42) המסעות של בני ישראל ממצרים ועד שהגיעו אל סף הארץ המובטחת. במבט ראשון, זה מרגיש חזרתי. למה להקדיש כל כך הרבה זמן לציון שמה של כל תחנה ותחנה לאורך הדרך? הבעל שם טוב מלמד ש-42 המסעות הללו אינם רק המסעות של אבותינו ואמותינו. אלו הם גם המסעות שכל אחד ואחת מאיתנו עוברים לאורך החיים - המסעות הפיזיים, הרגשיים והרוחניים שלנו. חלק מהשלבים מרגישים מעוררי השראה, מרחיבי דעת ומלאי אפשרויות. וחלק מרגישים מבלבלים ולא ודאיים
חלק מרגישים כאילו אנחנו נעים לאחור - כמו התכווצות, כמו התרוקנות מאוויר במקום צמיחה. וחלק מרגישים כאילו נתקענו באותו מקום הרבה יותר זמן משהיינו רוצים. ובכל זאת, התורה מתעדת כל תחנה ותחנה
לא רק את הניסים, לא רק את הניצחונות, כל צעד נחשב. וזה מתחבר בצורה יפהפייה לנשימה ולתרגול המיינדפולנס. כל נשימה היא מסע
אנחנו שואפים, יש עצירה. אנחנו נושפים, יש עצירה. המדיטציה דומה לכך מאוד.
אנחנו מתבססים במנח הגוף שלנו. אנחנו מוצאים עוגן או פשוט נחים במודעות פתוחה, או שניהם. תשומת הלב שלנו נודדת, ובעדינות אנחנו חוזרים, אנחנו משיבים אותה. כך שכל ישיבה היא מסע בפני עצמו. שוב ושוב אנחנו נעים דרך השלבים השונים האלה. ורבים מהקשיים נובעים מההתנגדות שלנו לשלב שבו אנחנו נמצאים, או לשלב שאנחנו עומדים להיכנס אליו. אנחנו רוצים ששלב קשה יסתיים.
אנחנו רוצים ודאות עוד לפני שהגיע הזמן שלה. לקפוץ קדימה אל היעד הבא. זה קורה לי הרבה. אבל התורה והנשימה שלנו מלמדות שתיהן חכמה שונה לחלוטין. השאיפה לא ממהרת להפוך לנשיפה. הנשיפה לא נלחמת בעצירה
רק כשאנחנו חרדים או מבוהלים, מוצפים, הנשימה מתחילה לרוץ משלב אחד למשנהו. והתורה מתארת את בני ישראל במצרים כמי שחוו 'קוצר רוח' - או מילולית, נשימה קצרה
לכל שלב יש את המטרה שלו. צמיחה רוחנית אינה קשורה להגעה למקום אחר. היא מתחילה בנוכחות מלאה ובחמלה לשלב שבו אנו נמצאים ממש עכשיו
