הארת השבוע - חיי שרה
מאת: מיכל פוקס
בפרשת השבוע "חיי שרה", אנו עדים לפטירה היהודית הראשונה. למעשה, אנו נפגשים ולומדים לראשונה את המנהגים של מתן הספדים וקבורה. אנו קוראים בספר בראשית, פרק כ"ג, פסוק ב
"וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן, וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ"
שרה מתה בקרית ארבע היא חברון בארץ כנען, ואברהם בא לספוד לשרה ולבכות עליה
בתרבות המערבית, הבעת רגשות אינה תמיד מבורכת או מוערכת. אנו עשויים לפעמים לפחד מהרגשות שלנו - במיוחד מכעס או מעצב - מתוך חשש שאם ניצור איתם קשר הם יציפו אותנו, או שהם יתחילו ולעולם לא יגמרו. לכן אנו נוטים להדחיק אותם או להחזיק אותם בפנים
וכאן בפרשה שלנו, אברהם מציג דוגמה מדהימה. מעבר לכל הדברים האחרים שהוא עושה, אברהם אבינו הוא אדם שבוכה, שמקונן בגלוי כאשר אהובתו מתה. הוא מלמד אותנו בפרשה הזו שרגשות נועדו בעצם לזרום דרכנו, וכך להשתחרר
מעניין שכאשר המילה העברית ולבכותה (לבכות עליה) מופיעה בכתובים, האות כ' שבמרכז המילה נכתבת קטנה יותר מהאותיות האחרות במילה. התורה משתמשת בגוף האות כדי ללמד אותנו משהו - אולי משהו שאנו עצמנו חייבים לחוות באופן פיזי, ולא רק דרך חשיבה רציונאלית. עבורי, האות המוקטנת הזו מרמזת שכאשר אנו נותנים לעצמנו רשות להרגיש ולהביע רגש חזק במלואו - אפילו את הצער שלנו - הוא אינו בולע אותנו. הוא למעשה מביא אותנו במגע עם האמת העמוקה ביותר שבתוכינו
איך זה ירגיש אם בשבוע הקרוב ניקח לעצמנו את הזמן והמקום להרגיש עד הסוף את הרגש שעולה בנו, ואפילו נצליח לחלוק זאת עם אחרים
מי יתן והלבבות יהיו פתוחים. שבת שלום