שְׁלַח לְךָ
הארת השבוע
מאת אביגיל בארי-הראל, בוגרת התוכנית להכשרת מורים של אור הלב
אנחנו בימים של אי-וודאות קיצונית. האדמה שלנו רועדת תחת הטילים, ואף מכובד השאלות הגדולות שעדיין פתוחות: מתי כל זה יגמר? כיצד? ומה יהיה אחר כך? במובן מסוים, זהו ככלל המצב האנושי - אנחנו אף פעם לא באמת יודעים מה יהיה. אי-הביטחון הקיומי הזה מושך אותנו כמו מגנט אל העבר: שאולי לא היה טוב, אבל לפחות הוא היה. העתיד, לעומתו, פתוח ונקי, כמו דף לבן, מלא אפשרויות, אך גם בפחדים
בדיוק את המנגנון הזה אנו רואים בפרשת שלח לך. אחרי שבני ישראל מקבלים את הדיווח על הארץ ש'אוכלת יושביה' (במדבר יג, לב) אנו עדים לרגע מכונן של יאוש קולקטיבי: 'וַתִּשָּׂא כָּל-הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת-קוֹלָם; וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא' (שם, יד, א).
אך הרגע הזה לא נמשך זמן רב. בני ישראל ממשיכים מיד לפנטזיה מפורטת על עברם הטוב לכאורה, ובדבריהם חוזרים שלוש פעמים למצרים: תחילה כמקום בטוח למות בו 'לוּ-מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם', אחר כך כחלופה טובה יותר למצבם הנוכחי 'הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה', ולבסוף, כחישוב מחודש של מסלול המסע שלהם 'נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה' (שם, ב-ד)
הרגע הזה הוא כמעט אבסורד. כולנו היינו שם כשהתורה תיארה את סבלם של בני ישראל במצרים. אנחנו יודעים כמה רע היה שם, אז למה הם רוצים לחזור לשם כל הזמן? בני ישראל שיוצאים ממצרים מתגלים כמי שעדיין נושאים בתוכם את העבדות. מצב כזה של סבל מתמשך לא הכין אותם לדמיין עתיד פתוח ומלא אפשרויות, אלא רק לברוח מהעכשיו אל המוכר, גם אם במחיר פנטזיה מוחלטת. כשה' רואה ומבין את הדינמיקה הזו, הוא מחליט שצריך לחכות. הדור הזה צריך למות במדבר, והדור החדש שייוולד לתוך חיים של חירות הוא שיוכל להיפתח באמת לחיים החדשים בארץ הקדושה
וכאן עומדת השאלה המהותית של התרגול הרוחני: מה עוד ניתן לעשות כשקשה פשוט 'להיות' עם אי הוודאות שיש עכשיו, במיוחד כשהיא כוללת בתוכה מידה מובהקת של סבל וכאב? ההיצמדות לעבר, לזיכרונות, לדרכים שהכרנו - זה מנגנון שמגן עלינו הרבה פעמים. ואולי זה אפילו מנגנון צעיר, שהתפתח אצלנו בתור ילדים, כשהיו לנו רגשות חזקים, חזקים מדי, ולא היה מי שיעזור לנו להתמודד איתם
אחת המיומנויות במדיטציה היא להזכיר לעצמנו בעדינות שאנחנו בוגרים - כאנשים בוגרים, רגשות קשים, עמוקים ככל שיהיו, לא יהרגו אותנו. אנו לומדים להישאר עוד רגע קטן עם הרגש הקשה כפי שהוא, מבלי להיסחף לפרשנויות. כשאנו נותנים לעצמנו להרגיש את החרדה, האבל והכעס, מבלי לברוח למיתולוגיות העבר או לחלומות על העתיד, הכאב מתחיל להשתנות - כמו גל שעולה, מגיע לשיאו ובעדינות דועך. ואנחנו כהורים חכמים של עצמנו, מלווים אותו ומאפשרים לו להיטמע מחדש כחלק טבעי מהחוויה שלנו. מתוך הנוכחות הזו מתגלה תקווה עדינה לעתיד הפתוח. אנו מגלים 'דור חדש' בתוכנו - חלק שיודע להיות עם אי-וודאות. זוהי המתנה של המדיטציה: לגלות שיש בנו כוח לא רק לשרוד הכאב, אלא לצמוח ממנו לעבר פתיחות אמיתית לחיים
