וָאֶתְחַנַּן
הארת השבוע
מאת אביגיל בארי-הראל, מורה באור הלב
תשעה באב, שחל השבוע, הזכיר לנו את כאב החורבן והייאוש. הנביא ירמיהו, במגילת איכה, שואל בכאב: 'כִּי גָדוֹל כַּיָּם שִׁבְרֵךְ, מִי יִרְפָּא לָךְ?' (איכה ב', יג). שאלה זו מבטאת תחושה של אין-אונים מוחלט, תהייה האם קיים בכלל מישהו או משהו שיכול להציע מזור לשבר כה עמוק. כשאנחנו חווים טראומה או אובדן, לעיתים קרובות אנו מרגישים שאין מענה, שאין מי שיכול להושיט יד
אך דווקא אותה מילה, 'מי', מקבלת משמעות הפוכה לחלוטין בהפטרת פרשת השבוע שלנו, בספר ישעיהו: 'שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה, הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא'. (ישעיהו מ', כו). כאן, ה'מי' אינו שאלה של ייאוש, אלא קריאה להתפעלות, לסקרנות ולחיפוש. מי הוא הכוח העצום שיצר את כל הבריאה, את השמיים והכוכבים? כאן, ההנחה היא שיש 'מי', והוא נגיש לחוויה שלנו גם אם לא נוכל לקרוא לו בשם
בפרשת השבוע שלנו, משה רבנו מזהיר את העם מפני הסכנה שבהתבוננות שטחית. סכנה ש'נראה' את הדברים הגדולים, כמו השמש, הירח והכוכבים, ונהפוך אותם לאלוהים, תוך כדי שכחת המקור לכל: 'וּפֶן תִּשָּׁא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ וְאֶת הַכּוֹכָבִים... וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם'. (דברים ד', יט). ההתבוננות עלולה להפוך את הדבר עצמו לאליל, לתמונה קפואה, במקום לראות בו חלק ממציאות חיה וזורמת, המחוברת לכל
כאן נכנסת המהות של ה'מי' בפרשנות המופלאה בספר הזוהר לפסוקים שהבאנו בהתחלה . הזוהר (חלק א) מזהה את ה'מי' הזה כהיבט נסתר ואינסופי של האלוהות, כזה שתמיד עומד לשאלה ולכן אינו ניתן להשגה מלאה. זהו ה'מי' שקיים בתוכנו וגם מעבר לנו: מרחב פתוח, אינסופי, תמיד חדש ודינמי. ה'מי ירפא' של איכה הופך, בקריאה של הזוהר, מצעקת ייאוש לקביעה ברורה: ה'מי' ירפא לך. אותו כוח מחייה ונסתר, שנמצא בכל וקשור לכל, הוא שיביא את הריפוי
בתרגול היומיומי שלנו, אנחנו יכולים לתרגל הרחבה של המבט: לראות את הכאב לא כדבר סגור ומוגמר אלא כפתח. כהזמנה לקשר עם הגוף שלנו, עם הנשמה שלנו. כשה'מי' שבתוכנו עומד לשאלה, אנו נקראים לחפש את ה'מי' בכל אדם שעומד מולנו. אנחנו יכולים לחפש את ה'מי' שמאחורי החדשות והמסכים. כשאנחנו עושים זאת, המסך יכול להפוך ממחסום מפריד לפתח של חמלה. אנחנו יכולים לחפש את ה'מי' אפילו באלו שאנחנו נאבקים ולא מסכימים עמם. כך כותב משורר תהילים, בתרגול שהוא גם תפילה: 'הָרֹפֵא לִשְׁבוּרֵי לֵב וּמְחַבֵּשׁ לְעַצְּבוֹתָם, מוֹנֶה מִסְפָּר לַכּוֹכָבִים לְכֻלָּם שֵׁמוֹת יִקְרָא' (תהלים קמז, ג–ד). זהו אותו 'מי' – נסתר, אינסופי, נוכח – שרואה, מרפא, ומחיה את הכל
