נִצָּבִים

הארת השבוע
מאת אריאל הנדלמן, צוות אור הלב

פרשת נִצָּבִים היא המשך תורתו האחרונה של משה לאבותינו בספר החמישי והאחרון, דברים. היא כוללת את השורות המצוטטות לעיתים קרובות: 'כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ.' (דברים ל’, י”א)

נדמה ששם הפרשה 'נִצָּבִים' והמסר המרכזי שלה עומדים בניגוד מסוים – כיצד ייתכן שאנו מצווים להתייצב במקום ספיציפי, ובמקביל נדרשים להבין שהתורה אינה בזמן או במקום רחוק, אלא מתרחשת ומתגלה דווקא ברגע הזה ממש בתוך הלב שלנו? בסוג של משחק מילים, אנו יכולים לראות כיצד תרגול מדיטציה מסור דורש מאיתנו להתייצב. זה די מנוגד לתרבות הרווחת, כנגד כל הסיכויים, לפנות זמן בכל יום כדי פשוט להיות בשקט ובדממה. כמובן שהעולמות הפנימיים שלנו הם לעתים קרובות הכל מלבד דוממים – מחשבות ממשיכות לחלוף על פני מסך התודעה, דאגות ממשיכות לצוץ, בעיות שצריך לפתור. אבל תרגול המדיטציה שלנו 'מתייצב' ומצהיר – לפרק הזמן הזה, אין לי מה לתקן, לשנות או להבין. ההתייצבות שאנו נוקטים היא התייצבות של נוכחות וכניעה עמוקה למסתורין הגדול המתגלה תמיד

אנו עשויים לגלות שהתייצבות כזו באמצעות מדיטציה מאפשרת לנו למצוא את התורה טמונה עמוק בתוך ליבנו – לראות את סיפורי התורה לא כמשהו קבוע ונפרד מאיתנו, אלא משהו חי ומקיים חיים כמו הנשימה. כשאנחנו יכולים לנשום עם התורה, לאפשר לה להיות חדשה, רלוונטית ומהפכנית בכל רגע, אז היא קרובה כמו האינסוף עצמו. אז היא מנחה אותנו בכל עונות חיינו

שבת שלום מאור הלב