לֶךְ-לְךָ
הארת השבוע
מאת מורת אור הלב קארי וואטקינס
בפרשת השבוע, פרשת לֶךְ-לְךָ , אלוהים אומר לאברהם: 'לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ.' ואברהם הולך. הוא אוסף את אנשיו, יוצא לדרך, מגיע אל הארץ, משוטט בה ומחפש מקום להתיישב — ואז נאלץ לעזוב. כי יש רעב, והוא יורד מצרימה כדי למצוא מזון. אז עולה השאלה: למה אלוהים עושה את זה? למה הוא שולח אותו לארץ — רק כדי לגרום לו לעזוב מיד אחר כך? זה מזכיר את הרעיון החסידי של 'רצוא ושוב' — תנועה של התרחקות והתקרבות, עלייה וירידה. זהו דפוס של צמיחה רוחנית במיסטיקה היהודית, ששונה מאוד מהתפיסה המוכרת לנו
אנחנו חיים בחברה קפיטליסטית, שבה אנחנו רגילים לחשוב על צמיחה כעל תהליך ליניארי: אנחנו מתרגלים עוד ועוד ואז מגיעים להארה.אבל לפי הפרדיגמה הזו — ואולי גם לפי הניסיון האישי שלך — זה לא ממש עובד כך. יש ימים שבהם אנחנו מרגישים חיבור רוחני עמוק, שהתרגול זורם, שיש ריכוז, נוכחות ופתיחות. ויש ימים שזה פשוט לא מרגיש ככה. שבהם האלוהות נראית רחוקה מאוד. ופרשת השבוע מזכירה לנו שלפעמים אפילו נגיע לרגע לארץ המובטחת — רגע שבו אנחנו מרגישים: 'זה בדיוק איך שאני רוצה לחיות בעולם — ברמת החיבור הזו, האדיבות הזו, הידיעה הברורה של אחדות'. אבל כמובן, זה לא נשאר. כי אנחנו חיים בעולם של אי־קביעות. והידיעה הזו — ההבנה שזהו המסלול של רצוא ושוב — יכולה לעזור. היא יכולה להביא נחמה ברגעים הקשים, להזכיר שזו בדיוק הדרך שזה אמור להיות. וההבטחה של רצוא ושוב היא שגם אם אנחנו נעים הלוך ושוב, אנחנו עדיין מתקדמים. יש צמיחה רוחנית — והיא כן מתרחשת לאורך זמן
מי שמתרגל מדיטציה או מיינדפולנס יודע את זה: יש השפעה מצטברת, שנבנית לאט. אבל תנודות הדרך — העליות והירידות — לא בשליטתנו. אנחנו רק צריכים לשהות בהן, להיות איתן, לקבל אותן כחלק מהדרך. וזה בדיוק העניין: לא משהו שמרחיק אותנו מהמסע הרוחני, אלא חלק בלתי נפרד ממנו. הלוואי שהתזכורת הזו תעניק לנו השראה השבוע
