תולדות
הארת השבוע
מאת מורת אור הלב אביגיל בארי-הראל
בפרשת תולדות אנו פוגשים מעשה יוצא דופן של יצחק אבינו: 'וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו' (בראשית כ"ו, י"ח). יצחק חופר מחדש את הבארות שאביו אברהם כבר חפר. מדוע? המעשה הזה הופך אצל ה'מאור ושמש' למשל עמוק על החיים הרוחניים. אבותינו, הוא אומר, כבר חפרו ומצאו את 'המים החיים' של דבקות באלוהות מתוך הדרכים של תפילה ומצווה. אבל הדורות הבאים נטו 'לתפוס רק את הלבוש, ולא להשגיח על הפנימיות' (מאור ושמש, סוכות ב', ז'), כלומר לקיים את המעשים, אך לשכוח את התוכן הרוחני שלהם. כך נסתמות הבארות, והמים החיים התכסו בעפר ההרגל והטכניות
המעשה של יצחק מלמד שלא די לשמור על המסורת, אלא יש לחזור ולגלות מחדש את החיות הרוחנית שבתוכה. במעשה החפירה של יצחק יש תנועה של תשובה: מצד אחד חזרה – אל בארות האבות, אל השורשים, אך גם תנועה קדימה – אל נביעה חדשה של מים חיים. יצחק מראה שהמסורת איננה מעכבת, אלא מקור שמזין התחדשות. בעולם הרוחני של ימינו שבו יש שפע של מסורות ומורים, יש נטייה לחפש תמיד אחר השיטה או התרגול החדשים. אבל החכמה שמציע יצחק היא שדווקא השיבה אל הבארות הישנות, אל מה שכבר נחפר ונמצא, מאפשרת נביעה מחודשת של חיים. זאת ועוד, היא מציעה שגם בזמנים סתומים, כשהחוויה הרוחנית נחלשת, אפשר להחזיק בלב את הידיעה שהבאר קיימת – רק נסתרת זמנית, ויש למצוא את הדרך המחודשת לגשת אליה ולפתוח אליה את הלב. כמו ההנחיה המדיטטיבית העתיקה 'ואם רץ ליבך – שוב למקום' (ספר יצירה, א, ח)
המדיטציה היא מעשה של שיבה. בתרגול אנו שבים שוב ושוב אל הגוף, אל הנשימה, אל העוגן הפנימי מכל הסחות הדעת. בכל חזרה אנחנו מחדדים את ההקשבה, את יכולת הבחירה שלנו, את הנוכחות ברגע. אט אט, השיבה הזו פותחת מרחב פנימי של בהירות, חירות ועומק
תרגול המדיטציה בדרך היהדות מאפשר לנו לשוב ולחפור את הבארות של המסורת שלנו – לפגוש אותן במבט חי מתוך הקשבה לגוף ונוכחות עצימה יותר ברגע. בחרו לדוגמא 'באר סתומה' שאתם באים עמה במגע – אולי משהו שאתם עושים באופן קבוע, אך על 'טייס אוטומטי. זו יכולה להיות תפילה קבועה, או טקס הדלקת נרות שבת. שובו אליה עם מודעות ערנית, כאילו זו הפעם הראשונה שאתם נתקלים בה. תנו לעצמכם להאט את הקצב. להקשיב למילים. להאט את הנשימה. תנו לעצמכם לשים לב לרגשות שעולים בכם תוך כדי אמירת המילים, אולי צצים דברים חדשים שאתם לא מכירים עדיין. תנו לעצמכם להתרגש מהם. לנוח אחרת. ולסיום קראו להם בשם שלהם – אותו השם, עם איכות פנימית אחרת
שנזכה לחפור את בארות המים שלנו שיהיו מים חיים
