וַיִּגַּשׁ
הארת השבוע
מאת הרבה דורותי ריצ'מן, מורה באור הלב
פרשת וַיִּגַּשׁ נפתחת בעיצומה של דרמה משפחתית שהולכת ונפרשת לאורך שבועות. זוהי משפחה פגועה ומנותקת, שנהגה באלימות, רמאות והפחדה זה כלפי זה
מצידו, יוסף מסתיר את זהותו מאחיו ונוהג בהם במניפולטיביות בדרכים מבלבלות. כאשר יהודה, אחיו הגדול, ניגש אל יוסף מתוך דאגה לאח הצעיר ולאביהם הקשיש, יוסף כבר אינו יכול להמשיך במשחק המסכות. הטקסט אומר לנו: 'וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק', בראשית, מ"ה א'. הפועל להתאפק פירושו לעצור ולשלוט בעצמך. זהו פועל בבניין התפעל, ושורשו א.פ.ק – שמשמעותו גם אופק. לכן, 'להתאפק' – להפעיל שליטה קיצונית על העצמי – יכול להיות מובן כפעולה שבה האדם 'הופך את עצמו לאופק' הוא אינו רואה מעבר לעצמו, הוא סוגר גבולות, מתנתק ונאטם
מה קורה כשיוסף כבר אינו יכול להתאפק? דמעות פורצות ממנו, ארוכות ורמות כל כך, עד שכל מצרים שומעת (בראשית מ"ה, ב). יוסף פותח את גבולותיו, מסיים את ההצגה, ובאופן לא מושלם – מתאחד ומתחבר מחדש עם משפחתו
הסצנה הזו מהדהדת את החוויה שלי בתרגול. כשאני ניגשת למדיטציה עם תפיסות נוקשות של איפוק ושליטה עצמית, אני יושבת בכיווץ. 'שום דבר לא יסיח את דעתי! שום דבר לא יחדור פנימה! אני אהיה כולי ריכוז ממוקד.'אך ברגע שאני מאפשרת לעצמי להתיישב באמת ולהירגע, אני מרגישה את הגבולות שלי מתרככים. שחרור האיפוק מאפשר פורקן. המרחב שמאפשר לרגש לצאת החוצה, מאפשר גם לאמת להיראות ולהיאמר – מה שיכול להוביל לחיבור ולריפוי
לאחר חשיפת זהותו של יוסף בפני אחיו, הם נקראים לראשונה 'בני ישראל' (לעומת 'בני יעקב'). דרך פעולות של דאגה, דמעות ואמירת אמת, האחים הופכים למשהו שמעבר לעצמם
אולי, בתרגול שלנו השבוע, נוכל לדמיין את הגבולות שלנו מתרככים, משתחררים, ומאפשרים לרגשות שלנו לצאת. נוכל לזכור דרך התרגול שאנחנו מחוברים וחלק משלם גדול יותר. אנחנו לא ה'אופק'; אנחנו חלק ממשפחה גדולה יותר, מעם, מהעולם כולו. מי ייתן והתרגול שלנו יהיה לברכה עבורנו ועבור הכלל
