וַיְחִי

הארת השבוע
מאת אריאל הנדלמן, מורה באור הלב

בפרשת וַיְחִי, הפרשה האחרונה בחומש בראשית, יעקב-ישראל שוכב על ערש דווי. הוא אוסף תחילה את בנו יוסף ואת נכדיו, ולאחר מכן את כל 12 בניו, כדי לברך אותם לפני לכתו. בפרשת וַיְחִי ניכר באופן מרשים ובלתי ניתן להכחשה שיעקב חי את חייו תוך שהוא מחזיק ומאזן את המתח בין שני שמותיו, וכל מה שהם מסמלים. הוא נקרא בשם 'יעקב' תשע פעמים בפרשה זו, ובשם 'ישראל' 13 פעמים. לפי הרבה מרשה פראגר, כאשר מילה חוזרת תשע פעמים בפרשה אחת, היא מציינת לידה של דבר מה חדש בעולם. בהתחשב בכך ש-13 הוא הגימטריה של המילה 'אהבה', נוצרת התחושה שהאהבה היא זו שעוטפת את התהליך הזה, ואת יעקב-ישראל עצמו בשעותיו האחרונות

לפי ה'שפת אמת' (רבי יהודה אריה לייב מגור), כשהתורה פותחת את הפרשה במילים ' וַיְחִי יַעֲקֹב', היא מתייחסת למתח שיעקב לומד לחיות איתו ולאזן במהלך חייו. כאשר יעקב מברך את ילדיו בנבואה, התורה עוברת לעיתים קרובות לשם 'ישראל', שכן הברכה נובעת מתוך בהירות נשמתית שמתגלה כאשר האיזון הזה מושג והשלמות נוכחת. גדולתו של יעקב אבינו היא ביכולתו לגשת אל ה'ישראל' שבתוכו מתוך ה'יעקב'. אדמו"ר הזקן (רבי שניאור זלמן מלאדי) לוקח זאת צעד אחד קדימה וממסגר את שני השמות כשני מצבי תודעה – 'קטנות' (תודעה מצומצמת) ו'גדלות' (תודעה מורחבת). יעקב נע במודע בין המצבים הללו. הברכות דורשות 'גדלות' (ישראל), בעוד שהפעולה הפיזית של הפרידה מן העולם מצריכה 'קטנות' (יעקב). אדמו"ר הזקן מדגיש שנשמה שלמה אינה נשארת בתודעה מורחבת לצמיתות – האמת חיה בתוך המקצב

איזו ברכה עבור כולנו לזכור שכשם שאנו שואפים ונושפים בתרגול המדיטציה שלנו, כך קיים מקצב לכל החיים כולם: גאות ושפל, צמצום והתרחבות. אנחנו לא אמורים להישאר 'על ראש ההר', כביכול. אנו זורמים בין מצבים שונים. תרגול המדיטציה מעניק לנו את היכולת לעשות זאת במודעות ובכוונה – מתנה של ממש

שבת שלום מאור הלב