בֹּא
הארת השבוע
מאת קארי וואטקינס, מורה באור הלב
פרשת 'בֹּא' מביאה אותנו ישירות אל לב הסיפור של יציאת מצרים, ולמעשה אל ליבו של הסיפור היהודי. נאמר לנו פעם אחר פעם להגדיר את עצמנו באמצעות הסיפור הזה. אנחנו מצווים לספר אותו אפילו בזמן שהוא מתרחש בפעם הראשונה; כבר כאן, בפרשת בֹּא, נאמר לנו: זכרו את הסיפור הזה בעתיד, המשיכו לספר אותו הלאה
אחד המקומות שבהם הסיפור הזה צף מאוחר יותר בתורה הוא במצווה לאהוב את ה'אחר'. התורה אומרת: 'וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר' (דברים, י', י"ט), עליכם לדאוג לאחר, כי גם אתם הייתם אחרים, הייתם גרים בארץ מצרים. הסיפור הופך להזמנה לאמפתיה – לראות את האנשים שאנחנו חושבים שהם שונים מאיתנו, ולהבין שבעצם אנחנו לא כל כך שונים; שיש לנו מחויבות לתמוך בהם כפי שיש לנו מחויבות לתמוך בבני עמנו
הסיפור יכול היה להיות מסופר אחרת. אפשר לדמיין גרסה שבה אלוהים אומר: 'אף אחד לא התייצב לצדכם במצרים, ולכן אין לכם שום מחויבות להתייצב לצד אף אחד אחר'. אבל זה לא האופן שבו אנחנו מספרים את הסיפור הזה, וטוב שכך – כי לדרך שבה אנחנו מספרים סיפורים יש השפעה ממשית על האופן שבו אנחנו פועלים בעולם
אנחנו רואים זאת גם בתרגול מדיטציית מיינדפולנס. ככל שאנחנו מפנים יותר קשב לנוף הפנימי שלנו, כך אנחנו מבחינים יותר בזרמים התת קרקעיים – באותם סיפורים שמעצבים את הדרך שבה אנחנו מופיעים בעולם ואת האופן שבו אנחנו מגיבים למה שקורה סביבנו
ככל שאנחנו רואים את הסיפורים הללו בבהירות רבה יותר, כך גדלה היכולת שלנו לשנות אותם: לבחור איך לספר את הסיפורים הכלליים, לבחור איך לספר את הסיפור האישי שלנו, ולעצב אותם בדרכים שיאפשרו לנו לפעול מתוך יותר אמפתיה, יותר שלמות, ויותר מתוך מי שאנחנו רוצים להיות ואיך שאנחנו רוצים לחיות בעולם
